כיבוד הורים של עשו

כיבוד הורים

"וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו, ויאמר עשיו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (כז,מא).

וזו לשון רש"י "יקרבו ימי אבל אבי - כמשמעו, שלא אצער את אבא...".

לכאורה קשה, הרי בפרשת וישלח, לאחר שלושים וארבע שנים עשיו רוצה להרוג את יעקב ובא לקראתו עם ארבע מאות איש, ובאותו זמן יצחק היה חי, וכי אז עשיו היה מוכן לצער את אבא שלו?!

ובמיוחד הדבר צריך לימוד כיוון שבאמת עשיו היה מצוין במידה זו של כיבוד אב ואם כמו שדרשו חז"ל במספר מקומות (עיין רש"י בפרשתנו), וזו לשון המהר"ל "והוא ידוע כי עשו היה זריז במצוה זאת יותר מכל אדם" (תפא"י פרק מא).

נלע"ד בעזה"י מספר תרוצים, ואולי כולם נכונים וכולם מצטרפים זה לזה:

זכותה של ארץ ישראל

מה שעזר לעשיו לגלות את המידה הזו של כיבוד הורים היתה זכותו שגר בארץ ישראל, וארץ ישראל עזרה לו לפתח ולחזק את המידה הטובה הזו, אבל כאשר יעקב חזר מלבן, עשיו היה גר מספר שנים בארץ שעיר כמו שכתוב "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (לב,ד), ואם כן, לא גר בארץ ישראל מספר שנים וממילא גם מצות כיבוד ההורים דעכה והלכה לה ולא התגלתה עוד בעשיו במלא כוחה, ומשום כך לא היה איכפת לו שיצחק אביו יצטער אם הוא יהרוג את יעקב אחיו.

אף על פי שרק בסוף פרשת וישלח כתוב שעשיו לקח את כל משפחתו וקנינו והלך לשבת בשעיר, ואם כן יוצא לכאורה, שרק לאחר בואו של יעקב לארץ ישראל עשיו הלך לגור בשעיר, אבל מכל מקום כתב הרמב"ן בתחילת פרשת וישלח, שעשיו היה גר בארץ שעיר מספר שנים לפני שהביא את משפחתו וקניניו לשם והיה שם עם חייליו, ארבע מאות איש, תקופה ארוכה.

מצוה גוררת מצוה

אפשר לענות על השאלה שלעיל על פי הכלל שחז"ל לימדונו "מצוה גוררת מצוה". עשיו מצעירותו חונך על ידי אביו למצות כיבוד הורים, ומכיוון שמצוה זו היא מצוה תמידית, של כל יום ויום, עשיו המשיך לקיים מצוות כיבוד הורים בכל יום ויום, כיוון שקיום המצוה של אתמול משך אותו לקיים אותה גם היום וכן הלאה. מצוה זו שונה משאר המצוות שנהגו אז שהן מזדמנות רק פעם בהרבה זמן. ענין זה עזר לעשיו להתנהג על פי טבעו וכפי שכתב המהר"ל, על אף רשעותו הגדולה.

לכן, כאשר עשיו עזב את אביו והלך לארץ שעיר והפסיק לקיים מצות כיבוד הורים למשך תקופה ארוכה גם מצוה זו נעזבה ממנו, ולא היה איכפת לעשיו אם יצחק יצטער.

עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר

אפשר להסביר על פי הכלל במסכת קדושין (כ.) "אמר רב הונא כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה... נעשית לו כהיתר". כלומר, כאשר אדם חוזר על עבירה נעשית היא לו כהיתר ואין הוא מרגיש יותר בנקיפות מצפון כאשר עובר עליה שוב. כלל זה מובן בשני מישורים, הן במישור הסגולי הפנימי, שחל חיבור בין האדם ובין העבירה, והן במישור הפסיכלוגי, שהעבירה הופכת לקלה בעיניו ולא חשובה ולכן שוב עובר עליה.

כך קרה אצל עשיו. בתחילה עזב את אביו ונסע אל ארץ שעיר לצורך ממון וכבוד, אף על פי שעבר בזה על כיבוד הורים, כיוון שהשאיר את הוריו הזקנים לבדם, ובאמת מסתבר שבתחלה קשה היה לו לעבור על עבירה זו, שלא יוכל לשמש את אביו, אבל עם הזמן כשהמשיך לעבור עבירה זו ולא חזר לאביו נעשתה לו כהיתר עד כדי שלא היה איכפת לו אם אביו יצטער בכך שיהרוג את אחיו.

עבר זמן רב מדי

אמר לי ידידי דניאל לוי תשובה נוספת. בתחילה חשב עשיו שעוד זמן לא רב ימות אביו ולכן היה מוכן לחכות, כמו שכתוב "יקרבו ימי אבל אבי", והוא חשב כך כיוון שאביו אמר לו "לא ידעתי יום מותי... בעבור תברכך נפשי בטרם אמות", אבל לאחר שעשיו ראה שעוברות שנים רבות ויצחק טרם מת, הוא החליט בכל זאת להרוג את אחיו.